ילדים ובני נוער חשופים היום יותר מאי פעם לתכנים אלימים, אמיתיים ודמיוניים, בעיקר בטלוויזיה היחשפות כזו מגבירה את הסכנה שילדים ובני נוער יתנהגו באלימות, בילדותם ו/או בבגרותם. שני מנגנונים פסיכולוגיים עיקריים מסבירים מדוע היחשפות לתכנים אלימים מגבירה את ההתנהגות האלימה אצל ילדים.

סקירה זו דנה בהרחבה בקשר שבין אלימות נצפית (טלוויזיה) לאלימות ופשיעה בקרב ילדים ובהיבטים המוסריים (מול כלכליים) איתם על הערוצים המשדרים להתמודד בעת שידור סרטים ותכנים אלימים. בנוסף בסקירה, תיאור תופעת האלימות ודיון מוסרי בנושא.

ממחקרי גישת הלמידה החברתית עולה כי צפייה בתכנים אלימים יכולה לעודד למידה של מערכי התנהגות אלימה, סיפוק רעיונות ספציפיים להתנהגות אלימה ועוד. גישה חלופית לתיאוריית הלמידה החברתית היא תיאוריית העוררות (arousal theory), לפיה צפייה באלימות מעלה את רמת העוררות הכוללת של הצופים ומשפיעה על התנהגות אלימה. על-פי תיאוריה זו, מסרים טלוויזיוניים רבים מגבירים את רמת הגירוי הרגשי ולפיכך הם עלולים להשפיע על התנהגותו של הצופה במצב זה.

על פי תיאוריית הקתרזיס (catharsis hypothesis) צפייה באלימות בטלוויזיה נתפסת כאמצעי מקובל להפחתת דחפים אלימים, לפירוק מתחים ולתחושת "זיכוך" או "היטהרות", שהיא הקתרזיס.

חשיפה לאלימות בטלוויזיה יכולה לחזק נטייה קיימת לאלימות, אך היא לא תגרום לילדים שאינם אלימים לנהוג לפתע באלימות. טיעון זה מטיל את האחריות להתנהגות הילדים על גורמים חוץ-טלוויזיוניים כגון רקע משפחתי, חשיפה קודמת לאלימות ועוד, ומערב במודל ההשפעה גורמים רבים המתווכים בין הטלוויזיה ובין הצופים. לעומת זאת, יש גישה הטוענת כי אפשר שילדים ילמדו התנהגות אלימה חדשה מהטלוויזיה גם ללא נטייה קודמת לאלימות, גישה זו מייחסת עוצמה רבה יותר לטלוויזיה ולמסריה.