תחום הרפואה והמשפט מעלים שאלות אתיות ומוסריות כבדות משקל, כאשר עוולת הרשלנות היא העוולה העיקרית המשמשת בסיס לתביעות המטופלים.

העבודה הנוכחית דנה בסוגיה אתית בתחום הרפואה, כאשר בהתאם לאתיקה הרפואית, רופאים חייבים להשתמש בכישוריהם בדרך שמקדמת את טובת המטופל. הם חייבים לפעול בתחומי החוק, לציית לצו מצפונם ולשקול את התועלות והנזקים- טובתם של מטופלים. מעל לכל ורופאים חייבים לפעול בהתאם לטובת הלקוח.

השילוב בין החוק לאתיקה רפואית מתבטא בכך שהחוק קובע מסגרת האסור והמותר, להטיל חובות, לבחון את החוקיות של פעולות שנעשו ומה אסור תוך כדי שהינו קובע מנגנון לקבל החלטות תוך גבולות מסוימים שנקבעים לפי החוק, זאת תוך הגבלה או אי הגבלה של הגישה הפטרנלסטית של המטפלים בחולה, לעומת זאת האתיקה קובעת מה ראוי ומה לא.

בישראל השאלה של האוטונומיה הוכרעה מבחינה חברתית מאז חוק זכויות החולה כך זה נראה שבחוק זה היה מעבר חד מתפיסה פטרנליסטית מקצועית מצד המטפלים לתפיסות שוויוניות יותר עם הכוונה מפורשת להעצמת המטופל דרך תהליך של הסכמה מדעת ומתן זכות כמעט מוחלטת להחלטה על הטיפול בו. תפיסה זו משקפת היטב את האתוס החברתי דמוקרטי בחברה פתוחה ושקופה שבה הפרט אמור להיות שותף מלא ככל האפשר בכל הנוגע לגורלו ולבחירותיו.

המורכבות העקרונית והקשיים המעשיים המתעוררים באשר ליישום האוטונומיה בקרב חולים למול הפטרנליזם ועקרון ערך החיים מעלה את נושא העבודה הנוכחית אשר עסקה בהחלטה הנוגעת לחיי אדם , בן משפחה הנתון להחלטות הרופאים ובני המשפחה אודות המשך חייו.

הבדיקה בוצעה באמצעות סקירת מאמרים, ספרות ניתוח חקיקה ופסקי דין.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי
ניתן להצדיק פגיעה באם היא נעשית לתכלית ראויה, למשל שמירה על החיים. כלומר, קיימת קדושת החיים המחייבת שמירה על חיי הפרטים ואיסור חד משמעי על כל פגיעה בחיי אדם. ואכן, במשך אלפי שנים הייתה מקובלת הגישה הפטרנאליסטית במערכת יחסי חולה-רופא. היינו, הגישה הטוענת שהרופא הוא המוסמך הבלעדי והראוי ביותר לקבלת ההחלטות עבור החולה. הנחת היסוד של גישה זו הייתה התפיסה שהרופא ידע יותר טוב מהחולה עצמו מה הוא הרצוי והראוי לחולה, מתוקף מומחיותו, מקצועיותו וניסיונו.