הזכות לקרקע היא מרכיב מרכזי בקונפליקטים לאומיים ואתניים בעולם וכן בישראל הכוללת בתחומה ערבים ויהודים. מדיניותה הקרקעית של התנועה הציונית הייתה עקבית מראשיתה ועד לסיום המנדט, תוך דבקות במטרה ושליחות נטולת פשרות על אף המכשולים שבדרך. עקרון היסוד היה ההיאחזות באדמת הארץ לפיכך על התנועה הציונית הוטל לבצע ולתכנון את כל הפעולות הנדרשות למטרה זו.
הבדיקה כוללת סקירת ספרות אשר דנה ביישוב היהודי והערבי בעמק החולה החל מהמאה ה-19 עד לשנת 1948, יחסי יהודי וערבים בעמק החולה, יחסי יהודי וערבים בעת מלחמת העצמאות ובעיית הפליטים לאחר המלחמה.
הציונים ידעו כי בארץ ישראל קרקע פנויה למכביר שלא נעבדה, קרקעות. בנוסף התנועה הציונית האמינה כי פיתוח הארץ הנו לטובת האוכלוסייה כולה ובכללה האוכלוסייה הערבית. היא האמינה כי פיתוח יוביל לשגשוג אשר יתרום לשני הצדדים וליחסיהם. כמו כן היה ניסיון למנוע קיפוח או ביצוע עוול לערבים אשר מהם נקנתה הקרקע שכן הם פוצו בהתאם. כלומר המטרה הייתה השתלטות על אדמת הארץ בדרכי שלום.
גזירות ה"ספרים הלבנים" משנת 1930 ועד שנת 1939 משמעותן הייתה הפסקת ההתיישבות היהודית ורכישת קרקעות , אך המוסדות הציונים חיפשו פתרונות ברוח עקרונות הציונות : פיתוח הארץ, קידום החקלאות והימנעות מפגיעה מערבים. בשנת 1933 פרסם ארתור את עבודתו לפיתוח ארץ ישראל, תכנית אשר מטרתה פינוי שטחים נרחבים להתיישבות יהודית חדשה.
תכנית זו לכאורה לא תמכה בעזיבתם של הערבים את הארץ , אלא שתכנית זו דיברה בזכות היהודים על המדינה ועל אדמת הארץ. תכנית זו לא יצאה אל הפועל עקב פריצת המאורעות בשנת 1936-37.
בין השנים 1939–1947 כשהתפתח מפעל ההתיישבותי בעמק החולה, אז בתקופה ההיא היו גם יישובים ערביים, כלומר, הוקמו עשרה קיבוצים ושלושה מושבים בצד 23 כפרים ערביים.
האזור זכה להתעניינות יישובית בשל השאיפה לגאול חבל ארץ זה, לחדש את המסורת היהודית הקדומה באזור ובשל העובדה כי הגליל העליון היה בעל פוטנציאל חקלאי.
עמק החולה: היסטוריה דמוגרפית וכללית מהמאה ה-19 עד לשלהי תקופת המנדט.
האוכלוסייה ערבית לגווניה
מלחמת העצמאות בגליל.
בעיית הפליטים הפלסטינים
ביבליוגרפיה