תלותם של החולים בבני משפחתם עולה עם התפתחות המחלה והם נזקקים לטיפול צמוד, דבר הפוגע בהיבטים שונים של חייהם המקצועיים והחברתיים של בני המשפחה וביכולתם לבצע את מטלות הבית ואף לטפל בעצמם שהרי הטיפול באדם חולה כרוני הנו טיפול יום יומי בעל השלכות על חייו המטפל מבחינה רגשית וכן גופנית.

סקירת ספרות זו עניינה בבחינת תחושת הרווחה הסובייקטיבית אצל בן משפחה המטפל (עיקרי) בבן משפחה מבוגר עם מחלה סרטנית.

תהליכים מודרניים, עיור , עלייה בהשכלה וגורמים נוספים הובילו למעבר ל קשישים רבים לבתי אבות, כאשר האלטרנטיבה למעבר זה, היא טיפול הקשיש על ידי בני משפחתו.

המשפחה מבחינתה חשה הקלה של העומס הפיזי, אולם מתלווה לכך תחושת אשמה ונטישה. בית האבות לרוב משרת את הצרכים הפיזיים ואילו המשפחה אמורה לספק את הצורך הרגשי. ניתן לראות שלמרות הקשיים והעומס בטיפול, המשפחה הינה עדיין המקור הראשוני לעזרה.

ההחלטה על העברת הקשיש למוסד טיפולי , מהווה לרוב המפלט האחרון. שכן לרוב , קשישים מטופלים בבית על ידי משפחותיהם. כמו כן, מין הילד (בנות נוטות למסירות רבה יותר כלפי ההורים ומספקות טיפול איכותי יותר

לרוב, המניעים המובילים להחלטה לטפל בקשיש בבית המשפחה מבוססים על הערכים התרבותיים והדתיים של אותה חברה, אשר קובעים את העמדות של הילדים כלפי הוריהם הקשישים ואת הדרכים וההיקף שבו הם בוחרים לטפל.

ההידרדרות הקוגניטיביות לאורך זמן, השינויים הרגשיים וההתנהגותיים שיכולים לבוא לידי ביטוי אף בשינוי באישיותו של החולה, מחייבות שינוי במערכת היחסים ובאינטראקציות בין החולה לבן המשפחה המטפל לעתים עד לבלי היכר.