הצנזורה הצבאית בישראל, תפקידה למנוע נזק בטחוני שייגרם על-ידי פרסום מידע סודי. הצנזור הצבאי פועל בתוקף חלק ח לתקנות ההגנה לשעת חירום שעיקרו זכותו של הצנזור לאסור פרסום של "מה שעשוי, או עלול להיות עשוי, לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל, בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי" .

בעבודה זאת נבחנו מאפייני הצנזורה בעניין חופש הביטוי בעידן התקשורת והאינטרנט מול בטחון המדינה כיום.

התנאים המיוחדים של מדינת ישראל נוטים לייחס לאינטרס הביטחוני עדיפות מוחלטת על פני אינטרסים אחרים ולהקל ראש בצורך לאזן ביניהם. גישה זו, ככול הנראה, לא פסחה על בית המחוקקים ואף לא על בית המשפט. עם זאת מבחינה משפטית, הביטחון כפוף לחוק, אסור לפעול בשם הביטחון בניגוד לחוק. אולם עדיין קיימות שאלות קשות במישור המשפטי כגון מהם הגבולות הראויים של החוק בתחום זכויות האדם ועד כמה ראוי לרשות המחוקקת שתפגע או תרשה לפגוע בזכויות-האדם למען ביטחון המדינה.

בעבודה זאת בוחנת את מאפייני הצנזורה בעניין חופש הביטוי בעידן התקשורת והאינטרנט מול בטחון המדינה כיום.

מבנה העבודה כולל ארבעה פרקים:
פרק ראשון דן במדינת ישראל, בביטחון הלאומי מול השלטון הדמוקרטי, בביטחון הלאומי מול חופש העיתונות ובחוקים שונים הנובעים מצרכי ביטחון לאומי תחת איום קיומי מתמשך.

הפרק השני עוסק בחופש הביטוי ובכלל זה יתמקד בפסיקת חופש העיתונות ובקונפליקט בין הביטחון הלאומי לבין חופש העיתונות.

הפרק השלישי דן בצנזורה הצבאית, בבסיסה החוקי (תקנות ההגנה לשעת חירום) ובוועדת העורכים של העיתונות וכלי התקשורת בישראל.

הפרק הרביעי דן באינטרנט ככלי טרור. ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי מדינת ישראל בהיותה מצויה במצב בטחוני מורכב מיום הקמתה , ההנהגה וכן הציבור חוששים לשלום הציבור וגבולות המדינה ולכן הוטלו הגבלים שונים על חופש העיתונות ועל כל פרסום העלול לפגום בביטחון המדינה.

חופש הביטוי בישראל קיבל משמעות ממשית בבג"ץ "קול העם" (בג"צ 73/53) ו"העיר" (680/88). פסיקות אלו, למשעה פילסו את הדרך לשמירה על חופש הביטוי , תוך התווית גבולות הצנזורה וחופש העיתונות. בנוסף, כינון חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, בשנת 1998 יצר בסיס חוקי לשמירה על כבוד האדם וקבע כי לא ניתן לפגוע בכבוד האדם "אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש".