במדינת ישראל, הסכנה הקיומית גדולה ומוחשית והיא מרחפת לא רק על הקיום הלאומי, אלא גם על הקיום האישי. מקרי הטרור בישראל מהווים דוגמה לכך. אין ספק שהביטחון הלאומי ראוי בישראל יותר מאשר במדינות אחרות, למעמד של עדיפות לפיכך כאשר נוצרת התנגשות חזיתית בין הביטחון הלאומי לבין זכות מזכויות האדם, וכאשר אין דרך ליישב ביניהן, גובר הביטחון הלאומי. במקרה כזה האינטרס הקיומי עדיף על אינטרסים אחרי.

עבודה זו עניינה בפיתוח נשק גרעיני והשפעתו על היציבות והביטחון הלאומי בישראל, כלומר שאלת המחקר בוחנת האם פיתוחו של הנשק הגרעיני בישראל משפיע על בטחונה של ישראל ?

מבחינה הצהרתית, מאמצת ישראל מדיניות של עמימות בנוגע ליכולותיה הגרעיניות. העמימות בנושא הייתה אמורה מחד להרתיע את מדינות ערב מלנהל מלחמת השמד נגד ישראל ומאידך לא לדחוף אותם להשיג טכנולוגיית גרעין משלהם. מדיניות עמימות גרעינית הייתה נחוצה גם לצרכים פוליטיים גלובליים. הכרזה רשמית של מדינת ישראל על כך שהיא מחזיקה בנשק גרעיני הייתה פוגעת ביחסיה עם מדינות העולם ובמיוחד עם ארה"ב, שהייתה בין היוזמות על חתימה על הסכם למניעת נשק גרעיני ודגלה בפירוז המזרח התיכון מנשק שכזה.

כוח ההרתעה הישראלי וכן תדמיתה הביטחונית של ישראל עמדו על הפרק עם חשיפתו של הכור הגרעיני הישראלי על ידי מרדכי וענונו. מרדכי ואנונו, עובד הכור בדימונה היה הראשון שחשף בשנת 1986 על פי עדותו בראיון ל"סאנדיי טיימס", הבריטי את עוצמתה הגרעינית של ישראל.

מדיניות העמימות הישראלית ביחס לגרעין הישראלי, נשמרה בקנאות לאורך שנותיה, עד לחשיפתו של מרדכי וענונו.

מטרתה של העבודה הנוכחית הייתה לבחון את פיתוח נשק גרעיני והשפעתו על היציבות והביטחון הלאומי בישראל.

הספרות מלמדת כי מעמדה הבינלאומי של ישראל לא נפגע ועצם החשיפה הכניסה את ישראל למעמד המדינות בעלות גרעין בעולם. ישראל החלה להיתפס כמדינה חזקה ומתקדמת וכבעלת כוח הרתעתי משמעותי. וענונו לא השיג את מבוקשו, מרוץ החימוש לא נפסק וישראל פועלת בתחום הביטחוני –גרעיני ללא כל הפרעה ממשית.