הסכמי קמפ דויד החלו כאשר קיסינגר פתח במהלכים לקידום הסכם שלום בין ישראל ומצרים. ישראל נסוגה בהדרגה מסיני תמורת הפחתה הדרגתית במצב הלוחמה של מצרים כנגד ישראל.

עבודה זו בוחנת את הגורמים להצלחת המו"מ בין ישראל למצרים בהסכמי קמפ דיוויד.

אחת הגיישות המנחות מנהיגים בעת ניהול משא ומתן מדיני הנה גישה ריאלית, פרגמטית ואידיאולוגית, כלומר, תכנית הכוללת גם את התשתית הרעיונית של המנהיג והמדינה וגם התייחסות למציאות בה נערך ההסכם.

מטרת תכנית מעין זו היא לאזן בין האידיאולוגיה הציונית הרוויזיוניסטית לבין המציאות המדינית, האזורית והבין-לאומית.

כל מנהיג ציוני, למשל מבין שרוב יהודי בישראל הוא חיוני לשמירת ההגדרה העצמית של היהודים. כל רוויזיוניסט, מאמין במרכזיות ארץ ישראל, כולל "שתי גדות לירדן", אך גם כל מנהיג דמוקרטי, גם יכיר בכך שלא ניתן לשלול זכויות פוליטיות של "ערביי ארץ ישראל" (הפלסטינים), במיוחד אם הם מהווים רוב באוכלוסייה.

הספרות מלמדת כי בעוד ישראל ייחלה לשלום אמיתי ונורמאלי עם מצרים, מצרים העניקה לשלום עם ישראל את משמעותו המצומצמת ביותר האפשרית. על אף שאספה אל חיקה את פירות השלום, והסיוע האמריקאי בכללם – ברמה הדו-צדדית מצרים גמלה לישראל בוויתורים אידיאולוגיים ודיפלומטיים מצומצמים ביותר.

נשאלת השאלה מדוע הצליח מו"מ בין ישראל למצרים בהסכמי קמפ דיוויד?

שיטת המחקר בה נעשה שימוש במסגרת עבודה זו הנה ספרות מקצועית הדנה בנושא העבודה הנוכחית.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי הצלחת המו"מ בין ישראל למצרים היו מהסיבות הבאות:
1. אבדות כבדות במלחמות בין המדינות.
2. לחץ בינלאומי להורת מתח והשגת שלום