בראשית המאה התשע-עשרה, צמחה תנועת הרומנטיקה בגרמניה, במידה רבה, כתגובת נגד לתנועת הנאורות ולערכים שסימלה המהפכה הצרפתית. הוגי-דעות גרמנים ביקשו חלופות לאידיאליזציה של יוון ורומא העתיקות כערש התרבות ולרפובליקניות החילונית-המודרנית.

סקירת ספרות זו עוסקת בהתפתחות תנועות לאומיות מודרניות במאה ה 19

הרומנטיקה הנה תנועה אשר שינתה את חיו ומחשבותיו של העולם המערבי, כאשר הרברט ריד וקנט קלארק מחזיקים בדעה כי רומנטיקה היא הלך נפש קבוע המצוי בכל מקום. בשליש השני של המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע-עשרה החלה התנועה הרומנטית בגרמניה ורוסו נתפס כאחד מאבותיה. רוסו אשר כתב את האמנה החברתית התייחס לתבונה האוניברסלית המאחדת בין בני האדם בניגוד לרגשות המפלגים אותם, לצדק אוניברסאלי ולשלום אוניברסאלי.

ערכי הרומנטיקה הם ערכים כגון יושרה, כמות, הקרבת האדם את עצמו ואור פנימי. התנועה הרומנטית דגלה בכך שעל האדם להילחם על אמונותיו עד נשמת אפו האחרונה וכי המיעוט קדוש יותר מהרוב, הכישלון נאצל יותר מההצלחה וטיהור נשמתו של האדם ונכונותו להתמסר למען האידיאל היה הדבר החשוב ביותר גם אם הוא מגוחך או מסוכן.

אגודת חיבת ציון או חובבי ציון הוקמה בשנת תרמ"ז, כאשר יהודה לייב פינסקר (1821-1891), ייסד את התנועה. הגורמים לצמיחתה של תנועת "חיבת ציון" היו הזיקה למסורת היהודית, ההשכלה היהודית ואכזבה מהאמנציפציה. לכך נלוו גם הפוגרומים בדרום רוסיה. המשכילים היהודים נדהמו מול גל הפרעות והתאכזבו מאדישותם של המשכילים הרוסים . בתחילה צצו אגודות "חובבי ציון" והם אוחדו תחת הנהגתו של פינסקר לתנועה אחת. רעיונותיו ומעשיו של פינסקר היו גורם מרכזי בעיצוב דמותה של תנועת "חיבת ציון". האידיאולוגיה שהציב הפכה למוטיב המוביל בתנועה הלאומית היהודית המודרנית .