הסכם "אוסלו" הוא פשרה פונקציונאלית מובהקת שעשויה להתקדם לכיוון של פתרון הולם ובר קיימא. הצדדים צריכים לפעול ולשמור על התנופה ולהמשיך לחפש פתרונות יצירתיים. כהתחלה, כפי שאמר פרס בספרו: "הסכם זה צריך לעמוד על רגליו שלו, בלי תלות בהסכמים עם הצדדים האחרים". לתהליך מדריד ואחרי החתימה באוסלו הוא היה טעון אישור המוסדות המתאימים
עבודה זו סוקרת את מדיניות החוץ הישראלית ואת מדיניות אש"ף החל מפרוץ האינתיפאדה ועד להסכמי אוסלו.
האינתיפאדה אשר פרצה ב-1987 העידה ,ללא ספק, על המשבר העמוק המתחולל בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערביים . אירוע זה הצטרף לשורה ארוכה של מאבקים כנגד הקיפוח , האפליה ותחושת התסכול בקרב ערביי ישראל כנגד הממסד הישראלי[1], יחד עם זאת
בשנת 1991 חלה תפנית משמעותית כאשר שני הצדדים הגיעו למצב בו הכירו זה בזה ולכן נפגשו בועידת מדריד. אומנם ועידה זו התקיימה בחסות ארה"ב ולא בשיחות פנים אל פנים (לפחות לא באופן רשמי) – אך היתה זו פריצת דרך גדולה.
ב- 1992 קמה ממשלה בראשות יצחק רבין כאשר פרס מכהן כשר החוץ. בשלב זה החל משא ומתן בין ישראל ואש"ף –פנים אל פנים בהשתתפות נציגי הצדדים בלבד. מבחוץ עמדו ב"היכון" נציגי ארה"ב למקרה של צורך ליישור הדורים. השיא היה בטקס בוושינגטון בו לחצו יאסר ערפאת ויצחק רבין ידיים בחסותו של הנשיא האמריקאי קלינטון.
הנהגת אש"ף בתוניס, היא שקבעה את הרכב המשלחת הפלסטינית ובראשה עמד דר' חיידר עבד אל שאפי – ממייסדי אש"ף בעבר. נוצר מצב משונה שמי שקבע את המהלכים לא השתתף במשא ומתן ולא אלה שניהלו למעשה את המשא ומתן.
על מנת לענות על שאלות המחקר, העבודה הנוכחית מתבססת על מאמרים, מחקרים וספרות רלוונטית
שיטת מחקר בה נעשה שימוש הנה ניתוח מאמרים כלליים וספרות מחקר בנושא הסכמי ישראל אש"ף. הספרים הבסיסיים ששימשו בעבודה היו של יוסי ביילין, של שמעון פרס ושל קימרלינג-מגדל. החומר הנוסף שימש בעיקר להעשרה והרחבה של הנושאים הנוגעים לעניין.
מבוא
פרק א–מדיניות חוץ – אינטרסים ויעדים
פרק ב-יחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל-רקע היסטורי
פרק ג–פרוץ האינתיפאדה
פרק ד-בדרך לועידת מדריד – המגעים בין בייקר למשלחת הפלסטינית
פרק ה-המגעים של ביילין, פרס והפלסטינים
פרק ו-ועידת אוסלו
סיכום
ביבליוגרפיה